In the spring of 1942, as war was raging in Europe and the world, Shaul Tchernichovsky, one of the greatest Hebrew poets, sat down and wrote a collection of seven ballads — the Ballads of Worms.
Some 700 years have passed since the Prince-Bishop of Basel went on his eventful hunt and until the event was put into prose, in late March in Tel Aviv.
The first of the seven ballads “The Prince-Bishop’s Hunt” details a hunt that took place in June of 1286 — the hunt for the Maharam:
בַּלַּדּוֹת וִירְמַיְזָא / שאול טשרניחובסקי
צֵיד הַהֶגְמוֹן
צִנָּה שֶׁל שַׁחֲרִית בָּהָר
עִם פְּנֵי חַמָּה עוֹלָה,
בֵּין גַּיְא וָהָר וּבְעֵמֶק צָר
הַדֶּרֶךְ מִתְפַּתְּלָה.
קוֹרֵא קוּקִי כְּקוֹל קוֹסֵם,
אוֹמֵר שִׁירָה מַעְיָן,
קוֹל שַׁעֲטַת סוּסִים עוֹלֶה
עִם צְלִיל וּצְלִיל שִׁרְיָן.
כְּנוּפְיָה שֶׁל פָּרָשִׁים בָּאָה,
נִיצוֹץ לְחֹד כִּידוֹן,
עַל דֶּגֶל מָשְׁזָר הַצְּלָב,
דִּגְלוֹ שֶׁל הַהֶגְמוֹן.
– “כְּבוֹד הַהֶגְמוֹן, כְּבוֹד הַהֶגְמוֹן!
מַה לּוֹ, מַה לַּכְּנוּפְיָה
עִם שַׁחֲרִית בֵּין הֶהָרִים
לָעִיר הַדּוּמִיָּה?”
– מַעְיַן הָהָר וְקִיכְלִי הַבָּר
הִכְרִיזוּ עַל אָבִיב
הַלֵּב יַעֲלֹץ, הַלֵּב יִרְחַב
עַל צַיִד בְּחֹדֶשׁ זִיו.
– כְּבוֹד הַהֶגְמוֹן, כְּבוֹד הַהֶגְמוֹן!
בְּגֶרְמַנְיָה הַיָּפָה
עוֹד יֵשׁ דֵּי צַיִד בַּמִּישׁוֹר,
בָּהָר וּבַצָּפָה,
“בִּנְאוֹת-קָוֶה וּבַשָּׂדֶה,
בַּיַּעַר וְשִׂיחִים,
וְלָמָּה זֶה עָלָה עַד כָּאן,
סָר אֶל אֶמְצַע דְּרָכִים?”
– בְּעִקְּבוֹת שֶׁל צַיִד מַה נָּדִיר,
הַצַּיִד הַיָּקָר,
קִדַּמְתִּי וָאֵצֵא עִם אוֹר,
אוֹתוֹ אֲנִי פֹּה תָּר.
– “כְּבוֹד הַהֶגְמוֹן, כְּבוֹד הַהֶגְמוֹן!
בְּפּוֹמֶרַנְיָה, שָׁם
סִיעַת הַזְּאֵב וְשׁוּעֲלֵי-סְתָו
שׁוֹחֶרֶת לְטַרְפָּם”.
–אָכֵן יָפֶה וּמְאֹד יָקָר
שׁוּעַל הַסְּתָו וְהַזְּאֵב,
אֲבָל לְצַיִד טוֹב אַחֵר
יִרְחַב יָדוּץ הַלֵּב.
– “כְּבוֹד הַהֶגְמוֹן, כְּבוֹד הַהֶגְמוֹן!
בִּפְּרוּסְיָה עוֹד לָרֹב
וּבִמְאוּרוֹת-הַסְּתָו יָשֵׁן
שַׂר יַעֲרָהּ – הַדֹּב”.
– אָכֵן יָפֶה הַדֹּב בְּרָגְזוֹ
חוֹרֵג מִן הֶעֳבִי
עֲטוּף פַּרְוָה חוּמָה חַמָּה;
אֲבָל יָקָר צֵידִי.
– “כְּבוֹד הַהֶגְמוֹן, כְּבוֹד הַהֶגְמוֹן!
בְּסֶכֶר מַעֲשֵׂה-כֵּן
עַל שְׂפוֹת הָאֶלְבָּה וְהַזַּאל
בֵּבָר בּוֹנֶה הַקֵּן”.
– אָכֵן יָפָה פַּרְוַת-בּוֹנֶה,
שְׁחוּמָה הִיא וַעֲדִי;
אֲבָל מַה קַל וּמֶה עָדִין,
יָקָר מִזּוֹ צֵידִי.
– “כְּבוֹד הַהֶגְמוֹן, כְּבוֹד הַהֶגְמוֹן!
קַלִּים פַּעֲמֵי יָעֵל
עַל שִׂיא הָאַלְפִּים בָּאֲפָר,
בְּמִשְׁעוֹל בֵּין-הַרְרֵי-אֵל”.
– אָכֵן, כָּבוֹד הוּא לַצַּיָּד
לֶב עָז לוֹ בֶּחָזֶה,
יָצוּד צֵידוֹ עַל פִּי תְהֹם;
צֵידִי אָצִיל מִזֶּה.
– “כְּבוֹד הַהֶגְמוֹן, כְּבוֹד הַהֶגְמוֹן!
קַל וְאָצִיל הַצְּבִי,
בַּיַּעַר-הַמֵּצַל יִרְעֶה,
לֹא פֹה יוּבַל לַשְּׁבִי”.
– “כְּבוֹד הַהֶגְמוֹן, כְּבוֹד הַהֶגְמוֹן!
מַלָּךְ, כִּי בָאתָ פֹּה?
יִהְיֶה אֲשֶׁר יִהְיֶה צֵידְךָ,
הֵן דֶּרֶךְ מֶלֶךְ זוֹ!”
– אֲבָל אֲבָל צֵידִי אָצִיל
וּפֹה יִרְעֶה; אָמְנָם
אֵינוֹ יָעֵל אוֹ צְבִי, כִּי אִם
צְבִי יִשְׂרָאֵל – מַהֲרַ”ם.